ליוויו דליאנו - סיפורו של משורר גולה.

​

​

  

​

​

​

​

​

ליוויו דליאנו נולד בשנת 1911, בשם ליפא קליגמן, לאב רואה חשבון ואם עקרת בית, הוא היה הבכור מבין שני אחים. ליוויו היה ילד חולמני ושנא את החיידר המעופש שבו למד, את הדירה הדלה של משפחתו והצפיפות של רובע קוקו - הרובע היהודי של יאשי בו נולד וגדל. כבר בגיל חמש עשרה נהג לשבת בקפה של המשוררים ברחוב לפושניאנו במרכז יאשי - חלק מחבורה קבועה שחבריה הקריאו זה לזה משיריהם והתווכחו על הדרך בה יש לכתוב שירה ועל תפקידה של השירה בעולם משתנה ובייחוד לאחר המלחמה הגדולה.

"הולך בטל ויושב קרנות," היה סמי אביו מתלונן באוזני רוזה אמו על בנם בכורם; כבר מלאו לו שש עשרה, והוא מסתובב במבט חולמני ואין לו עצם אחת מעשית בגופו. כאשר אינו כותב הוא משרבט ציורים צבעוניים, אגב, יפים להפליא, הוא שטוף בקריאה וכבר בלע את רוב הספרייה של אביו וגם את זאת של מרי דודתו, אחות אביו. כל ניסיונותיו של סמי לשכנע את בנו לזנוח את השירה לטובת מקצוע שיניב פרנסה, הסתיימו במריבות מרות. לאמתו של דבר היה סמי עצמו חובב ספרות ושירה וספריו הרבים, שנערמו והחשיכו את הדירה הקטנה, כללו ספרות תורנית וקבלית לצד ספרות יפה והגות כללית ובסתר אף שלח ידו בכתיבת שיר או שניים בימי חייו. אבל, הזמנים קשים; אפילו במקצוע כמו ראיית חשבון קשה להרוויח כסף והשירה היא אולי תחביב נאה לשעות הפנאי - אבל אי אפשר לקנות בה לחם או פחמים להסקה. אצל דודתו - רווקה מזדקנת שגרה בדירונת חשוכה ומלאה ספרים ברובע קוקו, מצא ליפא אוזן קשבת. היא ספרה לו מעשיות יהודיות וסיפורי מדרש ואגדה. היא גם קנתה לו את קופסת הצבעים הראשונה שלו ועודדה אותו לאייר סצנות מתוך הסיפורים שסיפרה וגם לשלוח שיר מפרי עטו לעיתון לילדים. זה היה השיר הראשון שפרסם. "ברגע ההוא," כתב לשאול אחיו שנים אחר כך, "נכנס לי לדם הריח המיוחד של הדיו והרעיל אותי לכל החיים."

​

בהיותו בן 16, ייסד את כתב העת "סימפטום ספרותי" יחד עם חברו אובידיו גרגוריאנו. על טהרת השירה הסוריאליסטית. במקביל לגיליון הראשון של "סימפטום ספרותי", יצא ביאשי ספר השירים הראשון שלו: "מראות מכושפות"

שנה אחר כך, עזב את הבית בעקבות ריב מר עם אביו ובלי אגורה בכיסו. הוא יצא מיאשי, על עגלת עץ רתומה לשני סוסים עבי רגל כשפניו מועדות לבוקרשט וכך, מכפר לכפר, עבר עם עגלות האיכרים, בלילות ישן על עגלה, במתבן או בצד הדרך, בבוקר שטף את פניו בפלג מים. פעם רחץ כלים בפונדק ופעם עזר באיטום בית תמורה לינה ואוכל עד שהגיע לעמק הפרחובה. עד כה בקושי יצא מן הבית, מלבד היציאה לבית הקפה של המשוררים, או מרחק חמש דקות הליכה בין הצריפונים של רובע קוקו עד לבית הדודה. ועכשיו, נפרשו לפניו מרחבים והוא פגש את הטבע בכל עוצמתו. הוא החליט להתעכב בדרכו לבוקרשט ולעלות אל ההרים שהתנשאו מעליו. עם עגלון נוסף העפיל לסִינַאיָּה, שם ישן ביער בפאתי העיירה, עם בוקר התחיל לעלות על ההר ברגל. הוא ישן בבקתה בדרך ולמחרת העפיל עד לפסגת הקריימן, היה לו תרמיל קטן ובו הייתה קופסת הצבעים שלו, פנקס ועט. על ההר כתב כמה שעות מתוך קדחת ושם חווה התגלות; כיפת השמיים הייתה פרושה מעליו והיא רחבה וגבוהה כאן כפי שלא ראה אותה מעולם – והוא ידע באותו רגע, שלעולם לא ישוב עוד לבית הוריו. שם החליט שיחליף את שמו לליוויו, ושם משפחתו יהיה דליאנו – כשמה של אחת הפסגות - איש ההר, כי על ההר נולד מחדש. הוא הביט מלמעלה אל עמק היאלומיצה מצדו האחד של הרכס והפרחובה מצדו השני ופרץ בבכי גדול, מזכך. "זהו העמוק שבחלומות והגבוה שבהם." כתב לשאול אחיו. הלך וישב ליד גושי סלע ערומים שבקעו כדמויות משונות על רמת ההר, ישב כאיש בין אנשי האבן הללו, עד שהעננים התקדרו על הקריימן ורוחות עזות נשבו והבריחו אותו משם. עם אור אחרון הגיע לפונדק סחוף רוחות. עזר לבעל פונדק לתקן את הגג שרעפיו נשברו בסופה האחרונה תמורת לינה וארוחה. מה עוד צריך הבנאדם, תהה לנפשו על כוס צויקה של סוף הארוחה, זה נקרא להיות חופשי. חופשי הוא עתה לראשונה, חופשי מכבלי דת ולאום, מכבלי העירוניות והמשפחה. בשבועות הבאים התלווה לאיכרים ולרועים, שמע מפיהם סיפורים ואגדות, על ההר, על מערות אוצר, שדים וגיזות זהב. בלילות דימה שההר הוא ליוויתן ענק; חיה קדמונית שעלתה ממצולות היער שלמטה והוא רכוב על גבה, יחד עם הרועים והאיכרים, מלכי הארץ האמתיים. הוא יחף כמוהם ואיתם הוא מרגיש חי ונושם כפי שלא חש מעודו.

​

אחר כך המשיך בדרכו. כשהגיע לפאתי בוקרשט השכיר עצמו כשוטף כלים באחד מבתי הבירה עד שהצליח למצוא את חברו אובידיו, שעקר לשם כמה חודשים קודם לכן. לאובידיו היה חדרון בעליית גג ושם ישן כמה לילות. בימים הלך מבית עסק לבית עסק ומבית דפוס למערכת עיתון. בשבועות הראשונים הכין כרזות פרסומת מצוירות (קופסת העפרונות הצבעוניים שדודתו קנתה לו, הייתה איתו כל הזמן בתרמילו), אחר כך נכנס כמגיה למערכת של אחד העיתונים ויכול היה גם הוא לשכור חדרון לא רחוק מאובידיו. לאחר כמה שבועות הפך לעורך והחל לכתוב ביקורות תיאטרון ואמנות.

בנוסף עבד גם בתרגום מיידיש ועדיין היה חסר כל. אובידיו והוא הסתובבו כל החורף עם נעליים שאצבעות רגליהם בצבצו מבעד לסוליותיהן ואכלו ירקות שהירקן לא הצליח למכור ואת שאריות הלחם שנותרו לאופה לפני שסגר את חנותו. לא תמיד היו לו. עד סוף החורף ההוא למדו על בשרם שלא ניתן להתפרנס מכתיבה - אבל התשוקה בערה בהם. אובידיו וליוויו התערו בחבורה הספרותית של בוקרשט. שניהם היו אחוזים בתזזית של מילים, ליוויו קדח מקור ורעב ומרעיונות חדשים. בתקופה זו, היה מסוגל לריב עם חבר עד חורמה על הגייה או הטיה נכונה. "מילים הן בעלות כוח מאגי; אות אחת שלא במקומה, בכוחה להחריב את העולם", כתב ליוויו לאחיו שאול שביאשי: "...אנו, המשוררים - מעצם היותנו כלי קיבול ישיר של מסרים אלוהיים, יצורים מכונפים - בורחים מן המציאות החיווריינית אל האידיאל הטהור של החיזיון."

עם הרעב והקור, יצא לאור בבוקרשט קובץ שיריו השני "שעון עצר" ובו ניכר שינוי כיוון, משירה סוריאליסטית העוסקת בחלום ובעמקי הנפש, לשירת מחאה פוליטית נגד אי שוויון, אבטלה ורעב. הוא החל לפרסם בכתבי עת שמאלנים ועמדתו הסוציאליסטית והאנטי פשיסטית הלכה והתבררה. היה לו יותר ויותר קשה לפרסם את שיריו וחלקים גדלים והולכים מתוך המעט שפרסם נמחקו על ידי הצנזורה, עד שבשנת 1940, בעקבות אזהרות שקיבל מחבריו שסוכני הסיגורנצה* מנהלים חקירה אודותיו, נאלץ ליוויו לברוח. הוא נמלט צפונה. הדרך היחידה שנותרה פתוחה בפניו הייתה לחצות את הפרוט ולברוח אל בסרביה הכבושה בידי הרוסים. השכם בבוקר הופיע ביאשי, הוא נכנס הביתה בשעה שש בבוקר. אני מנסה לדמיין אותם, את בני הבית, יושבים בפעם האחרונה אל שולחן האוכל הקטן. אמו כבר ערה כשהוא מגיע, היא מוציאה מהתנור עוגות חמות ומוזגת את הקפה שטחנה. ידיה המוזגות רועדות קצת. אחיו ואביו מתעוררים, סמי נכנס למטבח ומניח שתי ידיים על זרועותיו, מביט בו. טופח קצת. מחבק אותו בזהירות. הגוש שחונק את גרונו לא מאפשר לו להוציא הגה. שאול מתנפל עליו בחיבוק חזק, הם טופחים זה על גבו של זה. כולם יושבים יחד במטבח. ליוויו ואימא שלו מעשנים. הם צוחקים קצת, שואלים זה את זה באריכות ועונים בקצרה, שותקים הרבה. לפני שהוא יוצא סמי מחבק אותו חיבוק ממושך ומתייפח. אימא שלו דוחפת לו חתיכת עוגה עטופה במפית בד. אביו דוחף לכיסו כמה פרוטות שחסך.

ביוני 1941, אחרי מבצע ברברוסה, כשבסרביה נכבשה מחדש על ידי הגרמנים ובני בריתם הרומנים, ברח ליוויו דליאנו למוסקבה.

רק ב 1944, כאשר הרוסים חזרו לבסרביה, חזר גם הוא לקישינב ורק אז גילה שסמי, אביו, נרצח בפרעות יאשי. את קובץ שיריו הבא, בשם "חלום בלהות." שיצא בקישינב בשנת 1945, הקדיש לו.

​

"בספריי הבלתי כתובים,

בצעדים בלתי נראים, עייפים,

מגיעות היום רצוחות, עד אליי,

רוחות הרפאים של אהוביי."

 

חלום בלהות/ ליוויו דליאנו, קישינב, 1945, תרגום מרומנית ד.ע.

 

בקישינב חיו ליוויו ואשתו באקה, במגורי הסופרים היהודים, שרוכזו בבלוק שיתופי סביב חצר. הוא כתב ספרי שירה ומחזות, תרגם וכתב שירים וסיפורים לילדים וזכה להערכה; ספר שיריו "נעורים ללא זקנה", שיצא בקישינב בשנת 1957, הודפס באחת עשרה מהדורות.

אולם הימים היו ימי פרנויה ולמשטר היה צבא שלם של פרשנים שמצא במילותיו של כמעט כל משורר מסר חתרני. בכל לילה נשמעו צעדים וכל הבלוק עצר נשימתו וחיכה. אז נשמעו דפיקות על אחת הדלתות ועוד סופר נעצר. ליוויו היה עתה משורר מוכר, אך השירים שלו עברו בחינה יותר ויותר מדוקדקת, חלקם חזרו עם מחיקות גסות: מילים, אחר כך שורות שלמות, לפעמים בית שלם. נמחקו.

לאחרונה, כשכתב שיר ילדים על בית קטן שמעבר לנהר, האשימו אותו כי הנהר הוא למעשה הפרוט וכי הבית הוא רומניה שמעבר לפרוט. "זה טירוף," אמרה אשתו, "בסך הכל כתבת שיר ילדים על בית מעבר לנהר. זה יכול להיות כל נהר: הדנובה, הוולגה, הבוג. לא עשית שום דבר רע." אבל הוא עצמו התחיל לפקפק, אולי כן התכוון לפרוט שלא במודע, אולי בעצם הוא אכן מתגעגע. אולי הוא שקוף להם יותר ממה שהוא שקוף לעצמו או לאשתו.

צעדים בלילה; מגפיים דופקים במדרגות, אגרופים בדלתות, הדפיקות ממשיכות בתוך ראשו - עצמותיו הן שמתדפקות מתוכו יומם ולילה, כבר אין בהלה יש הרבה בהלות - כל פעימת לב היא נקיפת בהלה והן מתחברות לאימה גדולה שמא נטיית ליבו מזייפת, אולי הם קולטים צרימה, סוכני החרש הפסיכולוגים והמדענים - מפתחים כל הזמן שיטות לקרוא מחשבות, אולי הם רואים את החלומות שלו - לא את כולם הוא זוכר - ייתכן והם מסגירים נטיית לב אחרת, אולי לכן הוא נחנק בשנתו, אולי לכן נוזף בו אביו בחלום והוא כותב ומחביא את שיריו מתחת לרצפות, מנסה להיות נאמן לעצמו, נאמן לשירה, לחשוף אמת, לחשוף אם אכן גלה מעצמו בבלי דעת, לחשוף כפל פנים, אלמנטים שליליים המסתתרים כל כך עמוק בתוכו אולי אפילו נטיית ליבו, או נפשו עצמה היא שמזייפת, מסתתרת מעצמה, נסוגה פנימה לתוך צמצום ועומק שאין לו נגיעה אליו וכשהפתיעו אותו לילה אחד הדפיקות, מצאו אותו ער, כותב, אכל שיר שלם והשתומם כמה שונה טעם הדיו מריחו ושמח שעתה כשדיו זורם בעורקיו יהיו שיריו אמיתיים יותר והחל פוצע את עצמו וכותב בדם הדיו שלו מילים של אמת צרופה - אלא שהיא כתובה ברמז והוא עסוק בפענוח - אם ימצא שם כפירה יסגיר את עצמו לעצמו ויצא לחופשי.

יום אחד נכנסו אל הבית והחרימו את מכונת הכתיבה שלו לבדיקה - כדי להשוות את טביעת הדפוס שלה לזו של פמפלטים ודברי דפוס מחתרתיים שנתפסו לאחרונה. היו דיבורים על כך שלא זנח את הרגשות הרומניים שלו, פקפוק במידת מחויבותו למהפכה. אולי הדפיס ואינו זוכר, כמו שאינו זוכר חלומות. הוא שוחרר באזהרה.

בשנת 1967 טרף את נפשו והוא בן 56 שנה. הגרסה הרשמית שהתפרסמה הייתה שמת מדלקת ראות בבית החולים בקישינב, אולם בני משפחתו, בייחוד לאחר שפגשו את אלמנתו, הטילו ספק בגרסה הרשמית הזאת. באקה אשתו, נותרה בקישינב לבדה עד יום מותה. ילדים לא היו להם. היא שמרה את כל כתבי היד שלו, מחברות השירים, ובהם גם כאלו שלא פורסמו מעולם, ונתנה אותם ליוליה, כשבאה לבקר בשנת 90, אחרי המהפכה וזמן קצר לפני מותה של באקה.

שירים רבים פורסמו במהלך חייו ואחר מותו ועוד שירים רבים טבעו בדיו של הצנזורה - ולא ראו אור. בקישינב הנמצאת כיום במולדובה, מדקלמים ילדים ומבוגרים את שיריו, הרחוב בו גר קרוי כיום על שמו וכך גם בית הספר התיכון הסמוך
("Liceul Teoretic "Liviu Deleanu) לאחרונה ראיתי ששכונת מגורים חדשה הנושאת את שמו הולכת ונבנית בקישינב בימים אלו - אך ביאשי איש לא שמע על ליוויו דליאנו. ספריו ושיריו שנכתבו רובם ברומנית איננם מצויים בספריות ואינם נלמדים בחוגים לספרות. כתב העת סימפטום, שהוציא ביחד עם חברו, הוכר כאחד מכתבי  העת המודרניסטים הראשונים ומופיע בכתביהם של חוקרי ספרות רומנית כמו קלינסקו, אך שמו של ליוויו דליאנו נפקד. בשנת 2015 הגיעה יוליה ליאשי עם אוסף כתבי יד שלו שהגישה למנהל הספריה העירונית, וכן, פרסמה מאמר ביוגרפי אודותיו בכתב העת הרומני לספרות "שיחות ספרותיות". (Convorbiri literare)