יש סיפורי חיים שמבקשים לצאת לעולם הרחב. יש כאלו שמבקשים להישאר בחיק המשפחה.
יש סיפורי חיים שנכתבים כמתנה לבני המשפחה.
יש סיפורי חיים שנועדו למתוח גשר מעל לשתיקה של דורות קודמים.
יש סיפורי חיים המבקשים להיות סגירת מעגל אישית.
יהיה המניע אשר יהיה, סיפור חיים אישי או משפחתי, מאפשר לנו לחלץ מתוך רצף הזיכרונות והאירועים, שפעמים רבות נראה לנו כאקראי כמעט - משמעות עמוקה שמניעה אותנו.
זיכרונות הם חומר ממשי ונוכח.
כתיבה ביוגרפית או ממוארית, "מבוססת על סיפור אמיתי", אך היא שונה בתכלית מתיעוד היסטורי של המציאות. היא סובייקטיבית - המטרה והאיכות שלה נעוצים בצורך אחר לגמרי, הצורך לשמר תחושות, חוויות, צבעים וטעמים, קונפליקטים רגשיים ואתגרים נפשיים. לכתיבה כזאת יש לעיתים ממד של חשבון נפש - כניסה פנימה והתבוננות. כי כשאנו כותבים את סיפור חיינו, אנו הופכים לדמות בסיפור שלנו, דמות שפועלת בעוד אנו מתבוננים בה מהצד.
דני, אמה ואני בחתונה של מינה ועידן 1999
מעשה הכתיבה הביוגרפית הוא מעשה טעון; פעמים רבות, הוא מלווה בחשש לפגוע באהובינו, לחשוף סודות מביכים, פעמים רבות בפחד לחטוא לאמת, ולפעמים, אנו מתקשים למצוא את המרחק הנכון ומתוך ניסיון להיות "אובייקטיביים" - אנו עלולים לעקר את הכתיבה מפרשנות אישית, מרגשות שצובעים אותו בצבעים ייחודיים לנו. במילים אחרות, לגרום לכך שהוא מפסיק להיות סיפור והופך לתיעוד.
ישנה גם סכנה הפוכה, שהמעורבות האישית לא תאפשר מרחק מספיק על מנת ליצר מהלך או מכלול סיפורי.
אבא, יאשי, רומניה, 1958
התפקיד שלי כמלווה ועורכת סיפורי חיים הוא בראש ובראשונה להקשיב;
לנסות למצוא ביחד עם הכותב את הדרך הנכונה לו לספר את הסיפור, למצוא את הזווית האישית והייחודית לו ואת המרחק הנכון.
אני, רחוב ברזיל, ירושלים, יוני 1967
אמא, ישראל, 1963
דני, אמה ואני ברחוב בן מימון, ירושלים, 1979
סיפור חיים הוא סיפור שנכתב משתי נקודות מבט סימולטניות – האחת היא הזווית של אדם המצוי בתוך שטף החיים, השניה היא הזווית הכל רואה, המארגנת. עוד על כפילות המבט הזאת, בבלוג שלי I am The Eye in the Sky.